רשומות
מידע מקוצר
פיקוס התאנה
Ficus carica L.
משפחה: תותיים
צורת החיים: עץ נשיר חורף.
תיאור כללי של מבנה הצמח:
עץ נמוך (6-8 מ') בעל נוף רחב ומצל, העלים שסועים לאונות, הפירות דמויי אגס ויוצאים אחד אחד מחיקי העלים.
מוצא הצמח:
ארצות אסיה הקדמית (דרום פרס, עיראק ואסיה הקטנה ועד לדרום ערב).
שימושים מוכרים:
פירות התאנה משמשים כמאכל טרי, יבש וכן להכנת ריבות, לפתנים, דבש תאנים ומשקאות חריפים (כגון עראק), בצק תאנים אשר מכינים מגרוגרות טחונות משמש למילוי ביסקוויטים, עוגות, שוקולדה וסוכריות. בארצות אחדות באירופה משתמשים בגרוגרות בתור תחליף לקפה מזין ומתוק. כיום ידוע שערכה התזונתי רב, היא מכילה כמות גדולה של סוכר (עד 75%), עשירה במיוחד באשלגן, בסידן ובברזל (100 גר' תאנים יבשות מספקות את כל תצרוכת הברזל היומית של האדם).
שימוש בחלב תאנים בתעשיית הגבינה – חלב התאנה הוא החומר המקריש חלב הקדום ביותר המוכר, ועוד בימי היוונים הקדמונים השתמשו בו למטרה זו. גם אבותינו נעזרו בו להכנת גבינה וערביי הארץ משתמשים עד היום בחלב תאנים כדי להקריש את החלב.
התאנה ברפואה העממית של עדות ישראל - פרי התאנה, העלים והמיץ החלבי משמשים להסדרת פעולת המעיים, כמשלשל עדין. העלים משמשים כרטיות לריכוך פצע סגור ולטיפול בצרעת. יהודי תורכיה מורחים דבש תאנים או דבש תמרים על פצעים מוגלתיים. כמו כן הם משתמשים בעלי תאנה לריפוי דלקות עיניים בדרך של חיכוך העלים בשמורות העין. יהודי תוניס ומרוקו משתמשים בחלב תאנים לריפוי יבלות קשות הגדלות על עור הגוף בין פרקי האצבעות בידיים וברגליים.
ריפוי סרטן עור באמצעות חלב תאנים – מצאו כי שרף התאנה מכיל כ-200 חומרים פעילים, בהם חומר שאותו מכנים R-3 שהשפעתו על סרטן העור נבדקה והוכחה.
דרישות גידול מיוחדות:
תנאי הגידול המועדפים לתאנה הם קיץ חם ויבש וחורף קריר ולח – כלומר אקלים ים-תיכוני אופייני. צמח חצי-צל ואור מלא; עמיד בקרה ובשרב, בגיר ובמליחות, בכל אזורי הארץ; ריבוי: זרעים (סתיו), ייחורים (חורף).
מידע ייחודי לצמח
התאנה משירה את עליה בחורף ומלבלבת באביב. עלי התאנה שסועים לאונות, צידם העליון מחוספס וצידם התחתון שעיר. העלים עבים, בעלי פטוטרות ארוכות ובעלי עורקים בולטים מאוד הערוכים כעין מניפה, אורכם 10-20 ס"מ.
גזעי העץ חומים-לבנבנים, הם מכילים שרף חלבי. ענפיה ארוכים ולא ישרים, ליבתם רכה ומלאה בשרף חלבי בעיקר בימות הקיץ. שורשיה שפודיים, חזקים ומסוגלים לחדור בסלע רך.
התאנה היוא עץ פרי שתרבותו קדומה מאוד. כגפן וכזית תפסה התאנה מקום נכבד בחקלאותה של ארץ ישראל ועל כן נמנתה עם שבעת המינים שנתברכה בהם הארץ. כיום נפוצה תרבות התאנה ברוב הארצות החמות-למחצה. בכל חלקי הצמח מצוי שרף חלבי, המכיל אנזים הגורם לפעמים למחלת עור, המופיעה בייחוד אצל קוטפי התאנים.
פרחי התאנים מקובצים לתפרחת, המכונה בשם פגה, וצורתה כעין האגס או התפוח. פגה זאת אינה אלא מצעית בשרנית, עטופה קליפה דקה בגוונים שונים, שעל שטחה הפנימי יושבים עשרות פרחים חד-מיניים, בעלי 3-5 עלי קטיף קטנים. האבקניים שבהם מכילים 3-5 אבקנים והעלייניים – עלי אחד בעל עמוד עלי המסתיים בשתי צלקות.
החרק המאביק את פרחי התאנה הוא צרעה קטנה (שארכה 2-3 מ"מ ורוחבה כ- 1 מ"מ), המכונה בשם Blastophaga psenes, צרעה זאת קובעת לה את משכנה בתוך הפגה של התאנה ומטילה את ביציה ברוב השחלות של הפרחים העליניים (הנקביים), בכל שחלה ביצה אחת. הדור החדש של הצרעים מתפתח בחלקו לזכרים ובחלקו לנקבות. הזכרים מחוסרי כנפיים והם אינם יוצאים מתוך הפגה, אלא מפרים את הנקבות ואחר כך מתים בתוך הפגה, ואילו הנקבות בעלות הכנפיים יוצאות דרך פי הפגה. בדרכן מהפגה אל החוץ גופן מתאבק באבקה. האבקה הנלכדת בקפלי הבטן משתחררת מגופן כאשר הן חודרות לאווירה הלחה בפגות החדשות אליהן הצרעות כדי להטיל את ביציהן כאן הן נוגעות בצלקות העליים שבפגות ומאביקות אותן.
לפיקוס התאנה יש פרט זכר ופרט נקבה נפרדים. צורת הנקבה של הצמח המכונה בשם "תאנת הגן" מבשילה פירות טובים למאכל מכיוון שהצרעות אינן יכולות להטיל את ביציהן בשחלה בשל עמוד העלי הארוך שיש לה.
צורת הזכר של הצמח מכונה בשם "תאנת השדה" (קפרפיקוס). זחל הצרעה מבלה את החורף בפגות החורפיות המועטות של תאנת השדה (בעלת עמוד העלי הקצר) כתוצאה מכך הופכים כל פרחי הפגה, או רובם, ל"עפצים" המשמשים כ"מדגרות" לגידול הצרעות, והפגה אינה ראויה למאכל.
יש הסוברים, כי הפרי הראשון שנזכר בספר בראשית, ה"תפוח" שאדם וחוה אכלו ממנו בגן-העדן, הוא התאנה.
בחפירות יריחו נמצאו שרידי פגות וזרעים של תאנה כבר מתחילת תקופת האבן החדשה, כ- 7000 שנה לפני הספירה. במקרא נזכרת התאנה פעמים רבות, התאנה גם מוזכרת בביטויים ומונחים רבים הקשורים בעץ, בפריו ובעבודות הנעשות בו בתקופת המשנה והתלמוד.
התאנה חדרה לאגדות העם ושימשה נושא לפתגמים רבים לדוגמא: "נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד" (משלי כ"ז, י"ח) פירושו של הפתגם: מי שנוטע תאנה – אוכל פריה, מי שמתרשל לנטוע – אין לו תאנים לאכילה.
ביוון, נתן דיוניסוס לבני האדם את התאנה והוא עצמו קיבל לאחר שאכל תאנים, כוח גברא. ולכן נשאו ב"דיוניסיות" צורת אברי הולדה מעץ תאנה.
לתאנה כינויים שונים במקורות שונים: קציצות, גרוגרת, דבלה, קיץ (היא הפרי האחרון של הקיץ), פגים, שיתין, נובלות, לבסים, כלופסים וקציעות. שמות מרובים אלו מראים עד כמה התאנה הוא צמח חשוב, נפוץ וקדום.
רשימת מקורות
אלון, ע., 1988. "תאנה (פיקוס התאנה)". בתוך: אלון, ע., (עורך), החי והצומח של ארץ-ישראל. הוצאת משרד הביטחון והחברה להגנת הטבע. כרך 12: 115.
גליל, י., 1982. "תאנה (פיקוס התאנה)'". בתוך: אלון, ע., (עורך), החי והצומח של ארץ-ישראל. הוצאת משרד הביטחון והחברה להגנת הטבע. כרך 10: 32-33.
גליל, י., וג., נאמן, 1979. התאנה. הוצאת החברה להגנת הטבע. עמ' 3-26.
זהרי, מ., 1982. כל עולם הצמחים. הוצאת עם עובד. עמ' 330-332.
חומסקי, ש., 1984. עץ פרי למינהו. הוצאת מסדה. עמ' 20-23.
ליבנה, מ., 1988. מדריך לצמחי המקרא בארץ ישראל. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד. עמ' 42-47.
פאהן, א., ד. הלר ומ. אבישי, 1998. מגדיר לצמחי התרבות בישראל. הוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ': 91.
קריספיל, נ., 1988. ילקוט הצמחים. הוצאת יערה. כרך ק'-ת'. עמ' 1588-1629.
קריספל, נ., 2000. המדריך השלם לצמחי מרפא בארץ ובעולם. הוצאת הד ארצי. עמ' 244.
ריכטר, ר., 1987. ארץ ירוקה שלי. הוצאת ספרית מעריב. עמ' 108.
כתבה: רויטל שקד
ביום 3.12.2000
